הרווח בחיי מסחר קשור באופן הדוק לסיכונים מקובלים. סיכונים גם עשויים להביא רווח וגם עלולים לגרום לנזקים חמורים. משקיעים תמיד מחפשים דרכים לכיסוי הפסדיהם ואחת הדרכים האלה היא פנייה לבתי משפט, הואיל ואנשי אסקים הם בעלי אחריות בקשר להחלטות שהם מקבלים.

מאידך גיסא, לשם המשך פעילויות מסחר ופיתוחן, יש צורך בקיום מצב שבו מנהלים ו/או מועצות ניהול יכולים לקבל החלטות בהתאם לאינטרסים של חברותיהם בקלות. זאת אומרת, במצבים שהחלטות מסויות שקובלו בשיקול דעת טובת החברה אך הובילו לכישלונות, יש צורך לפטור אנשי עסקים מאחריות על החלטות כאלה ולספק התערבות מועטת של בתי משפט לניהול חברות. בנקודה זו, המושג שעומד בפנינו הוא "כלל שיקול הדעת העסקי" (Business Judgement Rule).

כלל שיקול הדעת העסקי הובע לראשונה בארה"ב בפרשת פרסי נגד מילדון (Percy v.) (Milladoun במאה ה-19. הכלל אפשר קבלת החלטות מסחריות בקלות ובלי לחץ ואפשר לאנשי עסקים לקבל החלטות שמתאימות לפי שיקול דעתם לאינטרסים של חברותיהם. יתרה מזו, בעזרת הכלל הזה התערבות בתי משפט לפעילויות סחר הוגבלה ברובה. כתוצאה מיישום הכלל הנדון, בתי משפט לא יכולים לבצע חקירות התאמה בקשר להחלטות מנהלים/מועצות ניהול.

לפי כללים מקובלים רגילים, אחוז האחרוית של שותפי חברות השקעה מוגבל  במידת השותפות שלהם. באותו זמן, מדובר גם באחריות מנהלת החברה מפני התנהגות בלתי הולמת, רשלנות או חוסר השגחה וכו'. יתר על כן, מפני טבע פעילות מסחרית, מנהלים נאלצים לפעמים לקבל החלטות מסוכנות וחלק מהחלטות כאלה גורמים לכישלון וככה מנהלים עומדים פנים אל פנים מול תביעות בקשר למצבים הנדונים. מצבים כאלה גורמים לכך שמנהלים מפסיקים לקבל החלטות מסוכנות ואפילו מפחדים לקבל החלטות מפני כישלון. כפי שאשפר לנחש, לחץ כזה מפריע לחברות ופעילויות סחר בתורכיה.

לשם פיתרון למצב זה פותח המושג הנדון, אשר מקשה להעמיד אנשי עסקים לדין מפני החלטות שהם מקבלים. אפילו החלטות שמקובלות אחרי שיקול רב ודיונים עם מומחים כצורה עלולים להיות מסוכנים ולהוביל לכשלונות. מנהלים יכולים לקבל החלטות מסוכנות בהתאם לאינטרסים של חברותיהם (ולא לאינטרסים שלהם – תנאי חשוב). בעזרת כלל זו, החלטות כאלה יותר לא גורמים לאנשי אסקים להיות אחראיים לסיכונים הנדונים.

כלל שיקול הדעת העסקי מפורש במדינות אחדות באופן רחב כבארה"ב, כאשר במדינות אחרות הפירוש יותר צר. למשל, מנהל שערך מחקרים נדרשים וקנה מניות לחברה שלו נחשב בכמה מדינות אחראי לנזק, אם ערך המניות יורד. אך במדינות אחרות, הודות ל כלל שיקול הדעת העסקי, הוא לא מקובל כאחראי לנזק, אם למד וחקר את השוק ואם לא מדובר בהתנהגות לא הולמת בכוונה.

בארצנו המושג נדון בצורה מוגבלת מאוד. בחוק המסחר התורכי כלל שיקול הדעת העסקי לא נזכר באופן ישיר ורק נימוק הסעיף מס' 369 של החוק מזכיר אותו. כלומר, מדובר בכלל שלא נדון בארצנו כפי שהוא נדון בארצות המערב עם כל משמעותו ופירושו. בנקודה זו, הנחה על אשמות היא אחת הנושאים הנדונים כשמדובר באחריות אנשי עסקים ואפילו מופיע במשפטים במצבי פשיטת רגל.

במטרת סיפוק תנאים יותר נוחים למנהלים בארצנו כדי שיוכלו לקבל החלטות מסוכנות לשם רווח מסחרי, יש להכניס לתוקף את כלל שיקול הדעת העסקי, אשר יתרום לפיתוח חיי העסקים בתורכיה. בנקודה זו, הוספת המושג לחוק המסחר התורכי יקשה לתבוע אנשי עסקים בקשר להחלטותיהם שתוצאותיהן היו לא מוצלחות. יש לפטור מנהלים מהאחריות הנדונה לשם סיפוק תנאים נוחים לקבלת החלטות ואפילו לקיחת סיכונים על-ידיהם, לא משנה מה הסיכון, אם ההחלטות הולמות בהתאם לכללים, המחליטים התחשבו בשיקולי דעתם של מומחים ולא מדובר בשחיתות בנוגע להחלטות.

חלדון באריש   

ההפניות

Prof. Hasan Pulaşlı, Şirketler Hukuku Genel Esaslar,  7. Baskı, Adalet Yayınevi

Dr. Semih Sırrı ÖZDEMİR, İş Adamı Kararı İlkesi Ve Türk Hukukunda Uygulanabilirliği (Business Judgment Rule and its Applicability in Turkish Law)

Yrd. Doç. Dr. Mahmut KİZİR, Yargıtay Kararları Işığında Basiretli İşadamı Gibi Hareket Etme Yükümlülüğünün Sözleşmenin Değişen Şartlara Uyarlanmasına Etkisi, Selçuk Üniversitesi Hukuk Fakültesi Dergisi, Cilt 19, Sayı 2, Yıl 2011

Yrd. Doç. Dr. Sevgi BOZKURT YAŞAR, Anonim Şirketlerde İşadamı Kararı İlkesisinin Uygulanması, BETA, İstanbul, 2015